כהורים אנו רוצים שלילדים שלנו יהיה טוב, הכי טוב שרק אפשר. את הירח היינו קוטפים להם לו רק היו מבקשים, לו רק היינו יכולים. אך כהורים אנו נדרשים גם להכשיר אותם לחיים האמתיים, חיים שהירח נשאר בשמיים והם נדרשים לתפקד ולשרוד חברתית, כלכלית ונפשית.

איך נדע להעניק לילדינו את כל החום, הטוב והכיף מבלי שזה יהפוך להם לכלי המרקיב אותם מבפנים, איך נדע שאנו מעניקים מבלי לפנק?! מה הגבול בין לתת אהבה לפינוק?!

שאלה זו מנקרת בנו החל מהימים הראשונים של הילד. אנו נמסים מול היצור הקטן החמוד שלנו, מחבקים מלטפים ומנשקים אותו ומקרקרים מסביבו ללא הפסק. 

אכן תינוק צריך להיות מחובר לאימו, תינוק צריך לדעת שהיא מגינה עליו, שהיא מזינה אותו, היא שומרת ומגוננת, וכשהיא נותנת לו מרחב לשחק על שטיח, לזחול לידה או מניחה אותו לישון במיטתו – היא תהיה שם לצידו לכשיזדקק לה. תינוק צריך לדעת שאימו סומכת עליו שידע למצוא את הדרך שלו להירדם, את הדרך שלו להירגע , ותהיה קשובה לצרכיו הקטנים והגדולים- זו אהבה.

ביום, ילד צריך להיות מחובר לאימו, אבל בלילה אם כל פעם שהוא בוכה מרימים אותו- זה פינוק. פינוק מעביר מסר הפוך לזה שאנו מעוניינים להעביר – פינוק מעביר לילד שהוא קטן מדיי ולא יכול להירגע או להירדם לבד, פינוק הוא דריסה של הילד. ילד בוכה בלילה קורא לנו לסייע לו למצוא את הדרך שלו להירדם ולהירגע. לכן יש לגשת, אליו ללטף אותו, לדבר איליו, ולהסתכל אולי רק הסמיכה המחממת שלו נפלה, אולי הוא מחפש את המוצץ ואינו מוצא אותו , לא תמיד הוא צריך שנשלוף אותו מהמיטה ונחבק אותו בחיבוק חם ואוהב, לפעמים הוא רק רוצה את האישור שזה בסדר שהוא קצת מתרחק וקורא לנו כדי להיות בטוח שביום הבא נהיה שוב לצידו ונתמוך בו.